ופתאום, כשהמילים יוצאות ממני — אני מבינה משהו.
הכאב לא נעלם, הוא פשוט מפסיק לנהל אותי.
אני חוזרת לרגעים שהלב שלי נשבר בהם אלף פעם בשקט,
כשהדמעות היו נבלעות אל תוך הכרית כדי שהילדים לא יראו,
ותוך כדי — תפילות מעומקא דליבא לבורא עולם שיעצור את זה.
תמונה שנחרטה לי עמוק.
עמוק מדי.
… נדב המתוק שלי…
שמבקש ארטיק, כמו כל ילד.
ויותם — הילד החכם מדי לגילו — צובט אותו כדי לא להעמיד אותי במבוכה
מעשה קטן,
שנעשה בתמימות,
אבל הוא נחת עליי כמו חבית של טון.
באותו רגע הרגשתי איך האוויר יוצא לי מהריאות.
כאילו מישהו עצר לי את העולם.
רק אני והלב שלי שמדמם מבפנים.
אבל…
כשאני כותבת את זה עכשיו — זה כבר לא הורג אותי.
זה מלמד אותי כמה רחוק כבר עלינו.
כמה חסדי השם מלווים אותנו בכל צעד.
וכמה הכאב שהיה פעם סוף —
הפך היום למנוע.
⸻
✨ כשמבינים שצריך לבקש עזרה
זה הרגע שידעתי שאני מכניסה את ההורים שלי לתמונה.
ואמא שלי ואבא שלי — עמוד התווך שלנו — היו שם בשבילנו.
רק מי שבאמת קרוב ומבין — ידע.
לא סבלתי ערבי בנות.
שארגנו ערב אצל חברה,
ואז דחפו לי הוצאות של “מתנה משותפת” עבור קרמים.
לא כי אני קמצנית —
כי הייתי סופרת את השקלים.
האם אני יכולה לקחת חצי מהכסף שההורים שלי נתנו לי לקניות אוכל הביתה…
כדי להעביר 250 שקלים לסט קרמים ממותגים?!
האם אני יכולה להמשיך לקבל תמונות בוואטסאפ מחברה שמתקשה לבחור צמידי יהלומים 💎 בעוד שאין לי עגלה אפילו להוציא את התינוקת החדשה שבבטן , מבית החולים ?!
הרגשתי אטימות ! רק הדם שלי היה איתי
⸻
✨ שבועיים לפני פשיטת הרגל
רגע… חוזרים שבועיים אחורה.
שבועיים לפני שהוכרזנו פושטי רגל.
שבועיים לפני שסוגרים עלינו את הדלתות.
הלכתי לקנות בשר, שמן, רסק עגבניות ושימורים.
אפילו בגדים ארוכים לשנתיים קדימה —
רק לילדים, כדי שלא יחסר להם כלום.
אנחנו נסתדר.
אנחנו עכשיו נכנסים למצולות הים,
וממצולות הים — השם יוציאנו.
כשיצאתי לרכישות האלה,
ניצוץ השם נגע בי.
פתאום הרגשתי את תחושת השפע.
איך הוא מרגיש.
איזה כיף לרכוש מלא מלא אוכל לילדים.
בשר בשפע.
ושם הבנתי —
ככה בדיוק אני רוצה לחיות.
גיליתי שזה הדבר הכי כיף בעולם,
להעניק למשפחה שלך.
⸻
✨ וכאילו זה לא מספיק…
עכשיו שימו לב מה קורה:
משתנה נוסף נכנס לתמונה.
אני בפשיטת רגל.
אנחנו סופרים אגורות.
והרכב הולך לנו טוטאלוס.
ועכשיו… גם אין לנו רכב.
⸻
👉 ההמשך בפרק הבא…
⸻