פוליסת הביטוח הייתה רשומה על שמו של גבריאל.
וככל הנראה—רגע אחד של היסח דעת, של חוסר ריכוז, אולי עומס של חיים—הסתיים בתאונה קטלנית.
הרכב הלך טוטאל לוס.
ובדרך נס, בחסדי ה׳, למעט מכות יבשות, גבריאל יצא בלי שריטה.
אבל עכשיו אין רכב.
והביטוח? הביטוח יחזיר כסף, כן.
אבל… לאן?
לחשבון מעוקל?
עמוס חובות?
נו באמת…
אז אשתו של אח של גבריאל, בלי לחשוב פעמיים—
מייד העבירה לגבריאל את האופניים החשמליים שלה.
שיהיה לו איך להגיע לעבודה, איך להחזיק את הראש מעל המים
ולא חלפו שבועיים.
גבריאל יצא לנחלת בנימין,
ביום חורפי, על האופניים החשמליים
הוא הגיע לנחלת בינימין 13 . הוא הוציא את המפתח מהתיק פתח את המנעול של התריס הרים אותו למעלה לפתוח את החנות. הוא עוד לא הספיק להכנס לחנות להדליק את האור - ונעלמו האופניים
מייד הוא נכנס למצלמות ואיכשהו להוציא סרטון מהמצלמות.
שלח למשטרה.
ומיד — תפסו את הגנב.
עם התיק שלו, ובתוכו שני כריכים עם חביתה שהכנתי לו בבוקר,
כי ידעתי שאין לו שקל בכיס.
התקשרו אליו מהמשטרה.
ביקשו שיגיע לקחת את התיק.
האופניים? כבר נמכרו בתחנה המרכזית.
גבריאל הגיע לתחנה , זיהה את התיק🎒
והגנב כבר נתפס — הסרטון לא השאיר לו ברירה .
ואז — כמו שרק גבריאל יודע —
הוציא את שני הכריכים מהתיק,
והציע אחד מהם לגנב.
לגנב שלקח ממנו את הדרך היחידה להגיע לעבודה.
ואני?
בהריון, חודש שישי.
מרגישה חנוקה.
שהעולם כולו סוגר עליי.
שכל מה שאפשר להתפרק — מתפרק.
נעלתי נעלי ספורט ויצאתי להליכה.
לאן שהרגליים ייקחו אותי.
עם עיניים דומעות,
צועדת ובוכה.
בוכה מעומק הנשמה,
לא עליי —
על ההשפלות והביזיונות שגבריאל עובר.
שמתי אוזניות ועשיתי את עצמי מדברת עם מישהו בטלפון אבל בכלל דיברתי עם בורא עולם:
״בבקשה… תראה אותנו. אני מתחננת… תראה.״
אחרי חצי שעה
הגעתי לשכונה יפהפייה.
שביל צר עם עץ ברוש גבוה,
ועצים בכל פינה.
היה תיכון מצד ימין,
וגן שעשועים מצד שמאל—
והכול ירוק, צומח, חי.
השעה הייתה בערך 10:00 בבוקר.
התיישבתי על ספסל.
והבכי… לא נעצר.
הסתכלתי על הבתים.
ראיתי אמא עם עגלה עוברת מולי.
והרגשתי איך הלב שלי מתכווץ.
וביקשתי מאלוהים, חזק חזק, בקול שקט מבפנים:
״תן לילדים שלי גם. תן להם חיים כאלו. תן להם מקום טוב.״
שנתיים אחר כך —
גרתי ברחוב שבו ישבתי ובכיתי.