פרק המשך בבלוג “איך התאהבתי בווילונות ומהילדות ועד העסק שבניתי בידיים שלי
לגבריאל, אישי היקר, היו רשת חנויות טקסטיל.
בדי ערב, בדי טריקו, ברוקרדים, קטיפות, סאטנים, משי—מה לא היה שם.
גלילים על גבי גלילים.
אביזרי אופנה, רוכסנים, חגורות, פאצ׳ים.
עולם שלם של טקסטיל.
היו לנו 3 חנויות בנחלת בנימין בתל אביב.
ועוד שתי חנויות ברחוב יפו בירושלים.
והכול היה מושלם. באמת מושלם.
עד שהוחלט לפתוח חנות של 400 מטר בחיפה.
ומי שמבין טקסטיל—מבין.
חנות של 400 מ״ר?
צריך ים כסף למלא אותה.
והבנקים… נתנו הלוואה על הלוואה על הלוואה.
כי העסק רץ. כי גבריאל יודע טקסטיל. כי היה נראה הגיוני.
ואז?
בום.
מיד עם הפתיחה—פרעות בחיפה.
מחבלים השתוללו ברחובות.
דקרו יהודים בתוך חנויות.
העיר ננעלה מפחד.
אף אחד לא נכנס.
שנה שלמה של שכירות, הלוואות, סחורה שעומדת ולא זזה מילימטר.
ומשם זה כבר היה מדרון.
תלול. חלקלק. בלי בלמים.
אני מחזירה אתכם רגע ללימודים שלי—הקורס שחלמתי עליו.
שבו גבריאל ביקש שאצא רגע החוצה.
“יש עורך דין על הקו.”
באותו רגע הבנתי.
אין משחקים.
אין זמן.
אנחנו יוצאים למסע הישרדות.
מלחמה על הבית.
אסור שימכרו לנו את הבית.
אסור.
כי מי ייתן לנו משכנתא אחרי דבר כזה?
מי יאמין?
גם אם לא הייתי חתומה ולא ידעתי כלום—זה רשום. זה קיים.
ואז הוכרזנו פושטי רגל.
מילה שלא האמנתי שאי פעם תהיה חלק מהחיים שלי.
כל קנייה—אפילו תפוחים ובננות—הייתי חייבת לשמור חשבונית.
המון השפלות קטנות שביחד מייצרות מציאות.
אז ישבתי.
פתחתי מחברת.
והתחלתי לכתוב. הכול. כל ההוצאות. כל האמת.
לא כדי להבין…
כדי לשרוד.
בימים הראשונים חשבתי שעולמי חרב עליי.
הייתי בהריון.
לא היה לי מרחב להתפרק.
לא באמת.
ואז הגיע הרגע ששבר אותי.
הילדים ראו אצל ילד אחר חטיף. והם ביקשו ממנו והוא סירב
לא היה לי שקל בארנק.
שם—נשברתי.
שם כאב לי הלב ברמה פיזית.
הרגשתי צירים בחודש חמישי.
ובאותו רגע נשבעתי.
נדרתי.
שזאת תהיה הפעם האחרונה.
שלעולם לא יחסר להם.
שאני אעשה הכול—הכול—כדי להרים אותנו.
ושם, ברגע הכי נמוך—
התחיל ההמשך.
בפרק הבא… איך ביקשתי עזרה, ומה גרם לי להבין שיש בי משהו שאי אפשר לשבור