הכול התחיל אי שם בשנות ה-80, כשאבא שלי, שהיה בעולם הצורפות והיהלומים, עשה עסקה גדולה ופתאום היה לנו יותר שפע.
אמא שלי יכלה להישאר איתי בבית ולא לשלוח אותי למעון, והיינו עושות דברים יחד.
בבקרים היא סידרה את הבית,
ואז היינו נוסעות באוטובוס לחוג תפירה ומשם לנחלת בנימין לקנות בדים.
כל הדרך באוטובוס היתה מלאת התרגשות
ולמרות שהיא יכלה להרשות לעצמה רכב, הפחד היה משתק אותה
וכשחזרנו הביתה, הייתי מפזרת את הבדים על הרצפה ומיד תופרת וילונות לכל דבר – לבית בובות, למיטה, לכל מה שרק אפשר.
זה קצת מצחיק, כי אמא שלי אישה מאוד נקייה ולא היתה טיפוס של וילונות.
והונדולין ביד ימין וחולצה משומשת על כתף שמאל והחלונות תמיד מבריקים
אבל אני דווקא רציתי לתפור וילונות לכל דבר, אולי כי זה היה משהו שלא היה לנו
בפעם הראשונה שהלכתי לגן אני זוכרת שזה היה סיוט
יום כל כך ארוך בלי אמא שלי- זה לא הגיוני !
ואמא שלי ניסתה לחבר ביני לבין ילדה שבגדול לא כל כך סבלתי
אבל את החדר שלה עם הוילון צבע בז׳ עם נקודות לבנות אני לעולם לא אשכח
ידעתי שיבוא יום ויהיה לי וילון כזה
עבר וחלף לו הזמן, ואני הייתי ילדה טובה.
היה ברור שאי אפשר פשוט לקום ולהגיד להורים שרוצים לעצב וילונות, אז עשיתי מה שכל ילד טוב עושה – נרשמתי לאוניברסיטה ולמדתי משפטים.
לימים הכרתי את גבריאל ואז בגיל 27 הגיעה הצעת הנישואין המרגשת .
יום אחרי שהוא הציע לי, נסעתי לנחלת בנימין, קניתי בד טול ורוד עם נקודות קטנות לבנות (פי מיליון יותר יפה משל רוני ) וקניתי עוד שכבה שתעניק פרטיות .
ישבתי עם דבק בדים
והדבקתי מכפלת לאורך כל הוילון
התקשרתי להנדימן שישב קרוב לשלוש שעות עד שהסוללה שלו תיטען
והפכתי את הבית לממלכה
כשגבריאל חזר הביתה הוא היה כל כך מופתע שחשב שהתבלבל בדירה. הוא מייד סגר את הדלת והתפוצצנו מצחוק